.jpg "מדי-וט")
כלבים איז דה ריל דיל
.jpg "לוציה")
סיפור מקסים ונוגע ללב מהטוויטר של איתי הרמן הצ׳ייסר, ובאישורו.
5 ציוצים עוקבים. רק ריווחנו, לא נגענו...
לוצ׳יה ואני יצאנו אמש לטיול הלילה שלה. חלפנו דרך גן משחקים חשוך והומה בני נוער. מעט לפני היציאה חשבתי ששמעתי קול חנוק בוקע מפטריית פלסטיק עם פתח קטן ומגלשה לקטנטנים שהותקנה בסוף הגן מופרדת מעט מהמתקנים האחרים. בתוך הפטריה ישבה מכווצת ילדה ובכתה את נשמתה.
ניסיתי לשאול מה קרה, אם היא זקוקה לעזרה והיא רק התכווצה יותר. נזכרתי שאני גבר מזוקן בן ארבעים ושתיים עם כובע מצחיה שחור ובנדנה שחורה על הפנים, בגן משחקים חשוך בלילה. שיניתי אסטרטגיה. שמטתי את החגורה של לוצ׳י על הרצפה. היא יודעת שזה אומר ״תישארי״, ולקחתי כמה צעדים אחורה.
לוצ׳ התיישבה לידה. ״תמיד כשאני עצוב״, אמרתי לילדה מעמדתי החדשה, ״אני מלטף את הכלבה שלי. זה תמיד משמח אותי. את רוצה אולי ללטף אותה״?
הילדה הוציאה את ידה מפתח הפטריה, עוד לא ממש בטוחה וליטפה את לוצ׳ על הראש ליטוף קטן ולא מחייב.
לוצ׳י דחפה את ראשה קלות כנגד כף ידה במשחקיות
ואז הגניבה לה ליקוק שובב בלחי שחילץ מהילדה צחקוק מופתע. דקה אחרי זה היא כבר הייתה מחוץ לפטריה, מלטפת ומחבקת ונטענת מחדש ובעיקר, מחייכת. מכאן זה רק השתפר. שתי ילדות אחרות התקרבו אליהן, השתיים שאחראיות לדמעות שלה. הן שאלו אותי אם הן גם יכולות ללטף והשבתי בחיוב. הן התנצלו בפניה קודם
שהתיישבו. לא יודע על מה, אבל הן ידעו וזה הספיק. קרוב לעשר דקות הן ישבו כך לאחר מכן במעגל של ליטופים וקשקושים וצחקוקים סביב כלבה מחייכת שיודעת שהיא טובה. שיודעת היטב שהיא חיברה אותן יחד בחזרה.
ולמעוניינים - קישור לציוץ המקורי בטוויטר.
