סקביאס

גורמי הגרב הידועים הם דמודקס וסקביאס . כל הטפילים הללו שייכים לקבוצת פרוקי הרגליים וגודלם מיקרוסקופי. המבדיל ביניהם הוא כמובן הצורה והאופן בו הם נצמדים לפונדקאי. ההפעם נדבר על סקביאס מאחר ולאחרונה צצו לא מעט מקרים ומאחר ויש לטפיל זה גם השלכות לגבי בני הבית האחרים.

סקביאס להבדיל מהטפילים האחרים השייכים לאותה קבוצה לאחר שנצמד לפונדקאי יוצר תעלה מיקרוסקופית בעור וחודר מתחת לשכבה הכי שטחית של העור. שם הוא מבלה את חייו באכילת קרטין והתקדמות איטית בתוך אותה תעלה מיקרוסקופית שהוא יוצר. התנהלותו זו של הטפיל מעוררת גירוד עז הגורם לאיבוד פרווה ודלקת עור בעיקר באזור האוזניים והרגלים. האבחון הוודאי של הטפיל הוא רק על ידי מגרד וזיהויו תחת המיקרוסקופ אך לצערנו טפיל זה מאוד חמקמק ולא אחת למרות מגרדים רבים לא ניתן למצוא את הטפיל או שניתן רק למצוא ביצים ולא את הטפיל עצמו. אלו שמזלם מאיר להם פנים יוכלו לראות יצור מכוער המזכיר במראהו את היצורים שנחתו על עולמינו במלחמת העולמות רק עם רגליים הרבה יותר קצרות.  

מאחר והטפיל כל כך חמקמק לא אחת האבחון כושל והטיפול שניתן איננו תואם מאחר והוא מכוון נגד אלרגיה ודלקת עור פשוטה. במקרים אלו כמובן שהטיפול איננו עוזר והמצב של בעל החיים ממשיך להחמיר . טיפ קטן לאלו שחושדים בטפיל הוא מבחן שבהחלט איננו מדעי אך יכול להעיד על קיום הטפיל והוא רפלקס גירוד שמתעורר בכלבים במידה ומגרדים להם את החלק הפנימי של אפרכסת האוזן. 

לשמחתנו הטיפול בסקביאס הוא מאוד פשוט ומבוסס על שימוש בתרופה הנקראת איוורמקטין. את הטיפול נותנים בהזרקה אחת לשבוע למשך 4 עד 6 שבועות. החומר קוטל את הטפיל והכלב מחלים. סיבוכים משניים כמו דלקות עור מוגלתיות ופצעי גירוד שאינם חולפים ניתנים לטיפול באנטיביוטיקה ובסטרואידים. 

להבדיל מטפילים אחרים טפיל זה מאוד מדבק ובלא מעט מקרים גם בני הבית נדבקים וסובלים מגירוד. הגירוד בא לידי ביטוי בכל הגוף ובעיקר באזור החגורה. לעיתים ניתן אף לראות פצעונים קטנים לאורך קו החגורה. במקרים אלו יש לפנות לרופא המשפחה ולהיוועץ איתו בנוגע לטיפול. 

הצד המשמח בבשורה זו הוא שסקביאס שנמצא על בעלי חיים איננו נהנה מעור אדם ולרוב לא מגיע לשלב הרבייתי ולכן נופל מבני אדם ללא טיפול מיוחד.