הרעלת שוקולד

בבדיקה פיזיקלית של מילאנו נשמע דופק מהיר ולא סדיר, הוא רעד כולו, ולאחר מספר דקות החל גם להתעוות (לפרכס). למילאנו הוכנס קטטר ורידי, והוא החל מיד לקבל תרופות נוגדות עווית במתן ורידי על מנת להפסיק את העווית. לאחר שפסקה העווית, נבדק שוב מילאנו, ונמצא כי הוא סובל מתגובה מוגברת מאוד למגע (אלודניה), וכעבור מספר דקות החל שוב להתעוות. בהאזנה חוזרת לקולות הלב שלו נשמעה הפרעת קצב ברורה, המעידה על הפרעה במערכת ההולכה החשמלית של הלב.
מכיוון שעבר פרק זמן של מספר שעות ממועד אכילת השוקולד, וככל-הנראה מרבית השוקולד שנאכל על ידי מילאנו כבר פונה מהקיבה ועבר למעיים, לא הייתה סיבה לתת למילאנו זריקה המעודדת הקאה.
מילאנו נשאר אצלנו במחלקת האשפוז להמשך השגחה וניטור אינטנסיביים על-מנת למנוע את הנזקים הכרוכים בהרעלת שוקולד. במהלך האשפוז קיבל מילאנו טיפול תומך שכלל גם נוזלים במתן ורידי על-מנת להגביר את מהירות הסינון של תיאוברומין, המרכיב הפעיל בשוקולד, דרך הכליה ומערכת השתן, ולהוציאו מהגוף, וגם פחם פעיל במתן פומי (דרך הפה), המסייע בהקטנת כמות הספיגה של מרכיבי השוקולד המסוכנים במערכת העיכול. בנוסף, קיבל מילאנו תרופות הרגעה, נוגדי עוויתות ומגני מעיים. מילאנו נוטר כל העת באמצעות אקג רציף על-מנת לעקוב אחר קצב הלב והפרעות קצב. לשמחתנו הרבה, לאחר יממה שוחרר מילאנו לביתו לאחר שמצבו הקליני השתפר והתייצב, קצב הלב שלו היה סדיר, הוא לא הקיא והעוויתות והרעידות פסקו לגמרי.
מהו, אם-כן, המרכיב המסוכן בשוקולד?
שוקולד מכיל פולי קקאו, שמקורם מעץ הקקאו, ששמו המדעי הוא .Theobroma cacao
פולי הקקאו, המצויים בשוקולד, מכילים חומרים פעילים
ממשפחת המתיל-קסנטינים. בין
החומרים הידועים של משפחה זו ניתן למצוא את הקפאין, התיאוברומין ואפילו מספר
תרופות מוכרות להרחבת סימפונות. תיאוברומין הוא המתיל-קסנטין העיקרי בשוקולד. גם
קפאין וגם תיאוברומין עלולים להיות רעילים לבעלי חיים בכלל, ולכלבים וחתולים בפרט,
ויכולים לגרום לסימנים קליניים של הרעלה, הבאים לידי ביטוי במערכת העצבים המרכזית,
בפעילות הלב ובמערכת העיכול, ויכולים לכלול רעידות, עוויתות, חוסר שקט
והיפראקטיביות, נשימות מהירות ומאומצות, אי-סדירות בקצב הלב, עליה או ירידה בלחץ
הדם, שתיה מרובה המובילה להשתנה מרובה, שלשולים והקאות. במקרים חמורים הרעלת
שוקולד יכולה לגרום חולשה, ולהידרדר למצב קומה, כשל לבבי ואף מוות.

על פי רוב, הסימנים הקליניים של הרעלת שוקולד יכולים להופיע כבר לאחר 4-5 שעות ממועד האכילה, ונמשכים כ-12-36 שעות ולפעמים אף יותר. במקרים רבים, מתקדמים הסימנים הקליניים במהירות, כפי שהיה אצל מילאנו. מוות כתוצאה מכשל נשימתי או כשל לבבי עלול להתרחש אפילו מספר ימים לאחר האכילה.
לא קיימת תרופת-נגד (אנטי-דוט) לטיפול בהרעלת שוקולד, ולכן מטרת הטיפול בהרעלת שוקולד היא גם במניעה של ספיגה של תיאוברומין ממערכת העיכול לדם וגם בטיפול תומך בסימנים הקליניים ובממצאים בבדיקות הדם, וניטורם. מניעת ספיגת התיאוברומין יכולה להתבצע במספר דרכים, ביניהן, עירור הקאה, היעיל רק שעות ספורות לאחר האכילה, שטיפת קיבה או מתן פחם פעיל, כפי שהתבצע במקרה של מילאנו.
אז כמה שוקולד זה יותר מדי שוקולד?
מסתבר שאפילו כמות קטנה של שוקולד עלולה לגרום לסימנים קליניים בבעלי חיים. הגרועה מכולם היא אבקת קקאו טהורה אשר מכילה את הכמות הגדולה ביותר של תיאוברומין לגרם. מבין השוקולדים המוצקים, שוקולד מריר מכיל את האחוז גבוה ביותר של מוצקי קקאו ולכן הוא המסוכן ביותר, אחריו שוקולד חלב, ושוקולד לבן אינו באמת נחשב לשוקולד.
נתוני מרכז הרעלים לבעלי חיים מצביעים על-כך כי סימנים קליניים קלים כתוצאה מאכילת שוקולד מתחילים כבר באכילה של 20 מיליגרם של תיאוברומין לקילוגרם משקל גוף (מ״ג/ק״ג), סימנים חמורים נראים באכילה של 40-50 מ״ג/ק״ג תיאוברומין, וסכנת מוות במינונים של 60 מ״ג/ק״ג תיאוברומין.