.jpg "מדי וט")
געגועים למונגוליה – רשמי מסע של ידין למונגוליה
כתב וחווה ד"ר ידין ישורון
אחד הזכרונות היותר מדהימים שלי הוא טיול שעשיתי במונגוליה בשנת 2017. אף אחד לא שמע על קורונה, ומטרת הטיול היתה לראות עולם אחר, פראי ונשכח.
הגעתי לאולאן בטור, עיר הבירה של מונגוליה בשעות הבוקר המוקדמות. בשדה התעופה התקבלתי על ידי ניאמה, איש צוות מונגולי נושא שלט ועליו שמי ומחייך מאוזן לאוזן. הנסיעה לעיר מהשדה היתה מעט מוזרה. בשונה מהנהיגה בארץ, לרוב כלי הרכב הגה בצד ימין, כך שניאמה ביקש ממני מדי פעם שאבדוק אם אפשר לצאת לעקיפה כי שדה הראיה שלו חסום, וזאת תוך כדי שיחה על מאיפה באתי, מה מזג האויר בישראל ועוד...
כשהגענו למרכז העיר ניאמה לקח אותי למלון מקומי נחמד וביקש ממני להמתין עד שיצרו איתי קשר בסביבות הצהריים. הסיטואציה היתה קצת מוזרה ולא ברורה אבל לא כזו שמותירה הרבה ברירות. את הזמן בחרתי להעביר בטיול ברחבי העיר. אולאן בטור משלבת ישן וחדש. מעט בנייה חדשה של חברות אירופאיות שמנסות לחדור לשוק המונגולי לצד מבנים ישנים ואותנטיים. דוכני אוכל מסורתיים לצד בתי קפה בסגנון אירופאי ומרכזי קניות מודרניים לצד חנויות רחוב זולות. התשתיות מאוד לא מפותחות והכל רחוק מלהיות מערבי ומסודר אך מצד שני מקרין שלווה ורוגע. בצוהרי היום, כמובטח, פגשתי את קיט ועליתי איתו לרכב. קיט, אמריקאי שמצא את עצמו אחרי שנים של מסעות במונגוליה, עוסק בהפעלת עסק תיירותי לטיולי סוסים ובמקביל פעיל בשימור כדור הארץ ובארגון פקחי טבע עולמי. אחרי נסיעה של כשעה בדרכי עפר ובוץ הגענו לאיזור מגוריהם של קיט ואשתו סאבין. שוכנתי ביורטה שהריחה כמו דיר צאן, ושם פגשתי את שאר שותפי לטיול שהגיעו יממה לפני ושעד כה לא ידעתי מי הם. להפתעתי ולשמחתי פגשתי ארבעה אמריקאים, שניים מהם וטרינרים פעילים, ותיירת חמישית מגרמניה שעובדת בסין.
את שעות הערב ניצלנו להיכרות מהירה וארוחת ערב מונגולית אותה הגישה לנו אשת הרועה המקומי. אני חייב לציין שבשלב זה, כולנו פה אחד הסכמנו, שאם כך נאכל בהמשך תהיה בעיה אבל מאחר ובאנו לחוות את מונגוליה הפראית אז כנראה זו חלק מהחוויה והאמת היא שגם לא היתה לנו הרבה ברירה.
יום למחרת פגשנו את הסוסים ואת כל שאר חברי הצוות, וכעבור מספר שעות של הכנות יצאנו למסע אל ערבות מונגוליה רכובים ומלווים בעוד כ-15 סוסים. חלק מהסוסים נשאו ציוד לטובת הטיול וחלקם שימשו כסוסים חליפיים. חווית היציאה לשטח היתה מרגשת מאוד. לא רק בגלל העובדה שיוצאים אל הלא נודע, לפחות מבחינתי, אלא הרכיבה בתוך עדר סוסים כשכולם דוהרים כקבוצה, חלקם מועמסים לעייפה ללא צורך לקשור את האחד לשני, וללא חשש שחלק פשוט יסטו מהדרך. זו היתה חוויה חדשה לגמרי עבורי.
כבר אחרי כשעה של רכיבה היינו רחוקים מכל ציוויליזציה - רק אנחנו והטבע. הרים ירוקים, נחלים מלאי מים בצבע ארגמן, קטעי בוץ על סף הטובעני שהסוסים פשוט עברו ללא מורא, ויערות מדהימים של עצי אורן. קצב הרכיבה היה מאוד מהיר, ברובו במקצב טרוט וחלקו בדהרה קלה. לעת ערב סאבין בחרה ערוץ ואדי נחמד לחניית לילה. הצוות ואנחנו פרקנו את הסוסים והקמנו אוהלים וכעבור כחצי שעה, המאהל, שכלל אוהל מטבח, היה מוכן, והסירים כבר היו על האש. להבדיל מארוחת הערב של היום הקודם הפעם זכינו לאוכל מדהים שאותו הכינה סאבין, וכולנו נשמנו לרווחה בידיעה שזה מה שצפוי לאורך כל הטיול.
למחרת התעוררנו ליום אפרורי שמבשר על בואו של הגשם. היה די מצחיק לראות את כולם יוצאים מהאוהלים, תפוסים וכאובים מהרכיבה של היום הקודם ולא בטוחים שבחרו בחופש הנכון. כך רכבנו במשך 6 ימים עד שהגענו לאגם מדהים בשם Black lake, החבוי בין גבעות מיוערות בעצי אורן. ולאלה מבינכם שתוהים על מקלחות ושירותים, אז הכל היה בחסות הטבע. מקלחות בערוצי נחלים, במים קפואים שמאפשרים שהייה של דקה לכל היותר ומקצועיות נרכשת שמאפשרת טבילה, הסתבנות ושטיפה. את היום השביעי בילינו לאורך חופיו של האגם, חציו במנוחה ראויה אחרי הרכיבה של הימים האחרונים, וחציו בניקיון של חופיו. עסקנו בקבירה של פסולת שמשאירים מקומיים והתקנו מצלמות מעקב אחר חיות הבר. באופן מפתיע כמעט שלא רואים חיות בר לאורך הטיול. הסיבה לכך היא שאת רובן צדו, וזאת מאחר וחוקי שימור הסביבה והפיקוח כמעט שלא היו קיימים במונגוליה עד לעשור האחרון, וחובבי צייד רבים וכן מקומיים היו צדים את חיות הבר, חלקם כתחביב וחלקם למטרות אוכל.
אחרי יממה של מנוחה גם לנו וגם לסוסים יצאנו שוב לדרך, ולעוד 4 ימי רכיבה עד חזרתנו למחנה ממנו יצאנו 12 יום קודם לכן. החזרה והידיעה שאת הלילה נבלה במלון מסודר בעיר עם מקלחת ושירותים הסבה אושר לכולם, אושר המהול בעצבות קלה על כך שהטיול עצמו הסתיים. רובנו הבטחנו שנחזור פעם נוספת וכך עשיתי שנה לאחר מכן והצטרפתי לעוד מסע מדהים באיזורים אחרים של מונגוליה.
הניתוק מהציוויליזציה באופן מוחלט ללא קשר טלפוני, ווטסאפים, אימיילים או כל אמצעי תקשורת אחר היה מדהים. פתאום קצב החיים משתנה והופך להגיוני. מאפשר למוח ולגוף לנוח באופן מוחלט. שמש, אור יום ומזג אויר מכתיבים את הפעילות והגוף קשוב ומציית באופן מלא. כל אלה יחד רק חיזקו אצלי את הדעה שההתפתחות הטכנולוגית שאנו חווים במאה האחרונה הרבה יותר מהירה מהתפתחותנו האבולוציונית.
תמיד טענתי שהמתכון לאושר הוא אוסף של זכרונות מאושרים. מדד האושר הוא כמה כאלה יש לנו בהשוואה לאירועים מצערים ורעים. אני ממליץ לכל אחד להמשיך למצוא את האושר. זכרונות טובים הם מפלט נהדר בעיתות משבר וזמנים קשים. לי ללא ספק הזכרונות ממונגוליה העלו חיוך גדול גם בימים אלה של מגפת הקורונה, ותוך כדי כתיבת מאמר זה.
