חתול המיין קון
המיין-קון מוכר כגזע החתולים המקורי והעתיק ביותר בצפון אמריקה, אגדות ומיתוסים נקשרו סביב גזע גדול ומפואר זה. האחת מספרת כי מוצאו מהכלאה בין דביבון וחתול בר ארוך שיער. כמובן שתאוריה זו בלתי אפשרית מבחינה גנטית, אך היא תואמת את מראה זנבו ואת שמו. תאוריה אחרת גורסת כי מקור הגזע בצאצאי חתוליה של מרי אנטואנט, אותם הבריחה למדינת מיין בזמן שתיכננה לברוח מצרפת בימי המהפכה הצרפתית. אבל הדעה הרווחת היא שמדובר בתוצר של הכלאות בין חתולים אירופאים ארוכי שיער וחתולי בר אמריקאיים וקנדיים.
חתול מיין-קון אינו חתול תלותי והוא שופע בטחון עצמי. מאופיין בסקרנות וביצר משחק, לרוב יבחר להסתובב בחברת בעליו, יבחן את כל פעולותיו ויסקור את כל המתרחש. הוא מסתגל לסביבתו באופן מושלם, בין אם מדובר בדירת מגורים או בית פרטי עם חצר. חתולים אלו, בשל היותם בעלי בטחון עצמי, ישמחו להצטרף לטיולים משפחתיים וניתן להרגילם לצאת לטיול עם רצועת הולכה. הם ידועים כחתולים אוהבי מים, מבקרים בכל כיור רטוב בבית וישמחו תמיד להשתכשך.
מדובר באחד מגזעי החתולים הגדולים ביותר. משקלן הממוצע של נקבות בוגרות נע בין 8-6 ק"ג וזכרים בוגרים שוקלים בין 12-9 ק"ג. במקרים בודדים ניתן גם למצוא זכרים בוגרים במשקל 18 ק"ג. מבנה גופם גדול, שרירי ומוצק, פרוותם לרוב צפופה מאוד, ומתקצרת באזור הגב והעורף.
חתול המיין-קון מתהדר בזנב מפואר, פרוותי וארוך במיוחד, האמור להגיע עד לאף, אוזניו גדולות יחסית ומכוסות פרווה, בקצות אוזניו נמצאת ציצית המשווה לו את מראה הבר, ראשו גדול וארוך, אפו מרובע וקופסתי, סנטרו גדול וחזק. חתולים אלו מצויים בכל הצבעים ודוגמאות הפרווה, מלבד שוקולד, לילך או דוגמאות חודים כשל הסיאמי. צבע עיניהם ירוק, צהוב או נחושתי.
ניתן לומר כי חתולי המיין-קון שופעים חיבה ושלווה מחד, ומאידך הם סוחפים בחזותם את עולם הטבע הפראי ולא בכדי זכו לכינוי The gentle giant.
תודתי לתמי שי על סיוע בכתיבת קטע זה.
