ידין והאוסטרלים דר סיגל אשכול

    ד"ר מור פימה

    ד״ר מור פימה או ד״ר מור דניאלי?

    לא כל-כך משנה לנו... כי מור היא מור, גם אם בחודש האחרון היא הוסיפה לשמה שם משפחה נוסף. ניחשתם נכון, מור התחתנה בחודש שעבר, ואנו חגגנו והתרגשנו איתה בחתונה שלה. מאחלים ברכות ומזל טוב למור שלנו! ואם נראה לכם שהכי הרבה היא התרגשה מהחתונה אתם טועים, כי הדבר שהכי ריגש אותה הוא עצם העובדה שהאנשים שהיא הכי אוהבת, וכולם ביחד, יהיו נוכחים בחתונה שלה. את תום, בעלה, היא מכירה מגיל 10 (!) אבל אז הם לא היו חברים-חברים אלא רק ״החברים הכי טובים״, וביחד ממש הם ״רק״ 7 שנים.

    מור היא ילידת חיפה, וגדלה הכי קרוב שאפשר למדי-וט, ממש מעבר לכביש, ברחוב אידר שברמת בגין. היא למדה בבית ספר נופים, משם עברה לחטיבת הביניים רעות במגמת תיאטרון, וסיימה את תיכון ויצ״ו גם-כן במגמת תיאטרון. הייתם מאמינים? מתיאטרון לווטרינריה? מור טוענת שלימודי התיאטרון הם ההיפך המוחלט ממנה, ואנחנו, שרק גילינו את העובדה המפתיעה הזו, לא החלטנו עדיין אם זה נכון או לא...

    בסיום התיכון התגייסה מור לצבא, ושירתה כתצפיתנית במודיעין שדה באזור יהודה ושומרון. מהר מאוד יצאה לקורס מפקדות, ובמשך שמונת החודשים האחרונים של שירותה הצבאי פיקדה מור גם על קורס תצפיתניות וגם שירתה כסמלת מבצעים האחראית על התצפיתניות באחד הבסיסים של מודיעין שדה. הממ, מעניין אם עשתה שימוש במהלך תפקידי הפיקוד שלה בכישורי המשחק אשר רכשה בלימודיה... מור נהנתה מאוד מאוד בצבא, ואפילו חשבה על חתימה לקבע, וביום השחרור, במקום להצטלם מחוייכת באושר עם החוגר החתוך ולשמוח כמו כולם, מור הרגישה מעט עצובה להשתחרר ולסיים פרק זה בחייה.

    אבל לא אחת כמור תשב בפנים נפולות, ומיד ארזה תרמיל וטסה עם חברים לחצי שנה לטייל במרכז אמריקה ובדרום אמריקה. הם התחילו במקסיקו, עברו דרך גואטמלה, פנמה ומשם לארגנטינה, בוליביה ופרו. אולי עוד כמה מקומות שפיספסנו. מור חוותה את הטיול הגדול של אחרי הצבא כחופש המוחלט, עד כדי כך, שמרוב חוויות, הנאה ותחושת חופש היא אפילו לא התגעגעה לרגע לצבא. מור גם ידעה שהיא מתכוונת ללכת ללמוד במסלול לימודי וטרינריה הארוך והמאתגר, והיא ניצלה את תקופת הטיול לא רק להשתחרר מהצבא אלא גם לנשום חופש ושחרור לפני הלימודים הארוכים והתובעניים. מור התלבטה תמיד בין לימודי וטרינריה ולימודי רפואה, ומעניין שמעולם לא שקלה לימודי משחק. ומה הכריע לבסוף את הכף לטובת לימודי וטרינריה? - פשוט ״נפל לה האסימון״. מכירים את התחושה הזו, שברגע אחד הכל מתבהר והכל נהיה צלול ופשוט להכריע ולהחליט? וכך עברה מור ללמוד וטרינריה בבודפשט שבהונגריה במשך חמש שנים. ולמה חמש שנים? כי מור הצליחה לדחוס בשקדנות שתי שנות לימוד לשנת לימוד אחת. תכנית הלימודים היתה מאתגרת ועמוסה, ומור מעידה על עצמה כי היא ״חרשה וחרשה״, למרות שהצליחה גם ליהנות מבודפשט, אך כל כולה היתה שקועה בלימודים, במשימה שהציבה לה, והיא השקיעה בה ברצינות וביסודיות, וכמובן עמדה בה.

    את השנה השישית והאחרונה, שהיא שנת הסטאז׳ המעשית, עשתה מור מחוץ לבודפשט. את בלוק החיות האקזוטיות עשתה בדרום אפריקה וטיפלה בכל חיות הספארי האפשריות, והתמונות הנהדרות עם הפיל והאריה הן תמונות מאותה התקופה. זו היתה חוויה יחודית, מטורפת וחד-פעמית עבורה. את הבלוקים של חיות קטנות עשתה כבר בארץ, בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי שבבית דגן וגם בבית החולים בכפר הירוק, ואת מחויבויותיה בחיות גדולות עשתה ב״חקלאית״, הגוף האחראי על רפואת חיות המשק בארץ. מור סיימה את לימודי הווטרינריה בהונגריה והיתה בין המעטים שסיימו אותם בהצטיינות, ואת המבחנים בארץ עברה כמובן בפעם הראשונה. מור לא חיכתה רגע, ויום אחרי שסיימה את מבחניה החלה לעבוד במרפאה וטרינרית קטנה באזור חוף הכרמל, אך עד מהרה הבינה שהיא רוצה לעבוד בבית חולים וטרינרי גדול, וכך הגיעה אלינו לפני כארבעה חודשים למדי-וט.

    ומה היא אוהבת במדי-וט? על זה לא קשה לה לענות: ה כ ל! כל יום היא לומדת משהו חדש כי כל מקרה שונה, ולכל בעל חיים יש לגשת באופן מעט אחר. מור אוהבת את החשיפה למקרים השונים והמגוונים המגיעים לבית החולים שלנו, ולאפשרות לאבחן ולסייע לכל אותם בעלי חיים. היא נהנית מעבודת הצוות, המאפיינת בית חולים, הכוללת התייעצויות של הצוות לגבי בעלי החיים השונים המאושפזים אצלנו, ישיבות הצוות, האפשרויות האבחוניות והטיפוליות שיש למרכז וטרינרי כזה להציע, וכמובן את האווירה. מור מתעניינת בעיקר ברפואה פנימית של חיות מחמד, אך עוסקת כמובן בכל התחומים הטיפוליים והאבחוניים.

    בזמנה החופשי מור נהנית ללכת לחדר כושר, ובמיוחד עושה הרבה ספינינג. היא נהנית לטייל עם שני הכלבים האוסטרלים שלה - פנדה בן השש וניאו בן השלוש. ואם אתם תוהים ולא מבינים, אז פנדה עוד טס עם מור לבודפשט מהארץ כשרק עברה לשם בתחילת לימודיה, וניאו, הוא כלב שאומץ על ידה בבודפשט, כלב שהובא כגור לבית החולים הווטרינרי של האוניברסיטה בה למדה להמתת חסד. ניאו לא יכול היה ללכת היות וסבל ממום מולד בשני המרפקים של הגפיים הקדמיות שלו. מור לא יכלה לשאת את המחשבה כי הוא יורדם והיא אימצה אותו. ניאו נותח בשתי הגפיים והיום הוא כלב הולך, רץ ושמח. בהחלט סיפור מעורר מחשבה.

    ועכשיו, הגיע תורכם לתהות ולשאול היכן תום בכל השנים האלה? - אל דאגה, הוא היה כל הזמן בסביבה. תום ומור, הזוג הטרי שלנו, הפכו לחברים ממש מיד לאחר שמור חזרה מהטיול של אחרי הצבא. יחד הם נסעו לבודפשט, וכשמור חרשה בלימודי הווטרינריה ודחסה עוד ועוד קורסים, גם תום לא התבטל, ולמד מנהל עסקים. לפני שנה, כשנסעו לסופ״ש ארוך לבודפשט, במהלכו הגישה מור את התיזה שלה לסיום הלימודים, הם גם התארסו.

    מי יודע, אולי הפסדנו בארץ שחקנית מוכשרת, אך ללא ספק הרווחנו וטרינרית מוכשרת עוד יותר! שוב מזל טוב וברכות למור, מאחלים לה שיתקיימו בה שבע הברכות, ושתמיד יהיה חיוך בעיניה ושמחה בהליכותיה, כמו בליל כלולותיה.

    עבור לתוכן העמוד