ידין והאוסטרלים דר סיגל אשכול

    שי קפולניק

    שייקה או שוש או שי, איך שתחליטו, כי לה ממש לא אכפת איך שיכנו אותה מתוך שמות החיבה המרובים שלה, נולדה בקיבוץ הגעתון לפני 26 שנה. רק בת 26 אבל הספיקה לעשות, להתנסות ולחוות כל כך הרבה דרכים, מקומות ועשייה, שרק אחד מהם (איך לא) הוא היותה אחות וטרינרית עם לב ענק, אכפתיות ומסירות כבר כמעט שנתיים אצלנו במדי-וט.

    שי סיימה את לימודיה בתיכון במגמת לימודי תיאטרון. כשחקנית, אהבה לשחק גם דמויות קומיות וגם דמויות טראגיות, אבל הכי נהנתה לשחק את דמות השדון ״עוץ לי גוץ לי״, וכל מי שמכיר קצת את שי, לא יופתע מהבחירה השדונית הזו שלה. בשובבות הזו שבה כבר ניתן להבחין מהתמונה...

    כשדונית מדופלמת, תחביביה קשורים כמובן לספורט. כילדה, התאמנה שי במשך שש שנים בנבחרת מטה אשר במקצוע התעמלות מכשירים, אשר זכתה במקום השלישי והמכובד באליפות הארץ. היא גם שיחקה כדורגל בנבחרת בנים. שדה כבר אמרנו?... בנוסף, היא גם רצה 10 ק״מ ושוחה פעמיים-שלוש בשבוע. את צליחת הכנרת היא עשתה בריצה ממש... וגם חובבת מסיבות, ים, סוסים וכל מה שקשור לטבע. ומה עוד היא עושה? היא כל כך גמישה שהיא יודעת להכניס את עצמה לכלובי אשפוז, כשהם ריקים, ולשלוח לנו את התמונות החייכניות והשובבות שלה. שובות לב כמובן, ומעלות חיוך גדול על פנינו.

    בצבא שירתה כמשקית ת״ש בביסל״ח, בית הספר לחי״ר, ולאחר השחרור עבדה במשך שנה בעבודה מועדפת לחיילים משוחררים בבית אריזה ליד קיבוץ הגעתון, ו״עבדה באבוקדו״, כמו שהיא אומרת, ומתכוונת לכך, שממש נהגה בטרקטור, ריססה את המטעים ושתלה את עצי האבוקדו הנהדרים. שובבה, שובבה אבל לא מפונקת. יודעת לעבוד ולהיות מסורה, ואנו עדים לכך.

    וכמובן, בתום ה״מועדפת״, ארזה את עצמה ואת תרמילה על גבה, ויחד נסעו לשמונה חודשי טיול בדרום אמריקה, מתוכם בילתה שלושה חודשים בארגנטינה, אצל משפחתה. כששי נשאלת ״מה הדבר שהכי אהבה בטיול?״ היא עונה ב״וואוו״ אותנטי וספונטני. כן, קשה להחליט, קשה לסכם... הרבה דברים: את החופש, העצמאות, המשפחה בארגנטינה, ויש לה באמת מלאי של סיפורי הרפתקאות, שנגמרו בטוב כמובן. כהרפתקנית, היא אוהבת לעשות דברים מטורפים: בנג׳י, שחייה עם דולפינים ורודים ותנינים בבוליביה, כשהיא מתה מפחד, אבל זה בדיוק הפחד שגורם לה הנאה, ריגוש, ומעלה זכרונות שכאלה...

    היא חוזרת לארץ מהטיול הגדול של אחרי הצבא, ועולה לקיבוץ אורטל שברמת הגולן, שם עובדת בקטיף תפוחים במשך שלושה חודשים. שי היא ממש מומחית לכמעט כל זני התפוחים בארץ – פינק ליידי, יונתן, סמיט, זהוב. בעיניים עצומות היא יכולה לזהות את הסוגים השונים. כל הניסיון החקלאי הזה לא הספיק לה, ובמשך שנתיים עבדה שי בקיבוץ הזורע, שם היא מתגוררת כיום, בתחום שושנות המים, גידול חסה היפואלרגנית על מצע מים והיתה אף אחראית על שילוחה של האחרונה למסעדות. וגם במסגרת הזו שי עושה את העבודה הפיזית בהנאה רבה ובחריצות: נכנסת למי הבריכות הקרירים בחליפת מים, עוקרת את השושנות עם השורשים, מסירה את הפרחים, ומייצאת אותן להולנד.

    והחופש והמסע שבנפשה של החקלאית הזו קוראים לה, והיא חוזרת לדרכים, למפגשים עם אנשים, ויוצאת לשלושה חודשים של road trip בארה״ב, באוטו עם חברה, כשטקסס היא המדינה האהובה עליה. לא מפתיע, כי כל מה שטקסס מייצגת בעיניה הוא כל מה ששי אוהבת: אותנטיות, פשטות, סוסים ומרחבים.

    ואחרי המסעות, והחקלאות, והשדונים, החליטה שי שהיא רוצה לעבוד ״במשהו שהיא באמת אוהבת״, וכך הגיעה  אלינו למדי-וט והביאה איתה את החיוך, החיבוק והאהבה עוד מהתמונה עם קטיה, והיא ממשיכה לאהוב, ולחבק את בעלי החיים אצלנו, וגם את הצוות. נכבשנו בחיוכה! וכמו שאתם מתרשמים ומתארים לעצמכם, בנוסף לחיוכים, שי מקצוענית! היא אחות וטרינרית מסורה לעבודתה, חרוצה, אכפתית, אחת שנותנת הרבה מעבר, אינה נרתעת מעבודה קשה, הכוללת לא פעם מאמץ פיזי, ביצוע של מספר מטלות בו זמנית ואחריות רבה. זה אצלה בדנ״א.

    ומה היא אוהבת במדי-וט (חוץ מלהיכנס לכלובי האשפוז) ?  - עוד ״וואוו״ כתשובה על השאלה הזו. העבודה במדי-וט עבורה היא כמו ״pulse oximeter”, אותו מכשיר הקורא דופק, כמו החייה אותה. היא מרגישה שמצאה את המקום הנכון לה, ומכל הבחינות, לא רק בהקשר של מהות העבודה, אלא גם מבחינת הצוות: הקשר עם ידין, הווטרינרים, וה״אחיות״ שלה תרתי משמע. האחיות הווטרינריות במרפאה או ״הבנות״, כמו שהן מכנות את עצמן, הן פשוט חברות: יוצאות ביחד, עוזרות זו לזו, משתפות. שי מרגישה שלמרות שכל אחת מהן שונה, יש ביניהן הרבה קווי דימיון, והן עשויות מחומרים דומים, ומכאן החיבור המיוחד, שיש לו השפעה גם על איכות העבודה וגם על הכייף של לעבוד כצוות. נראה כי בדומה לעוץ לי גוץ לי, השדון שהצליח להפוך קש לזהב, ושהיא כל כך אהבה לשחק אותו, כך גם שי, יודעת להפוך רגעים של עבודה תחת לחץ לרגעים נעימים, כשאנו יודעים שיש על מי לסמוך, ותמיד עם החיוך שלה על הפנים.

    ועוד סיפור קטן ונוגע ללב על שי, שכל כך מעיד על כמות הרגש, הרגישות והאהבה שיש בה: בכל שנה, ביום השואה, שי נהגה להביא לסבה וסבתה (הורי אימה), שניהם ניצולי שואה, 6 ורדים לבנים, המסמלים, כמובן, את ששת המיליונים.
    סבא של שי נולד בצ׳כסלובקיה, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היה פרטיזן ביערות. הוא נפטר לפני כשנתיים בשיבה טובה בגיל 88. סבתה של שי שרדה את כל המלחמה, והיא ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, והשנה ימלאו לה 90. השניים נפגשו על האוניה שהביאה אותם לארץ, לקיבוץ הגעתון, קיבוצה של של שי ומשפחתה.

    התוכניות של שי לעתיד הן להיות מאושרת, ללמוד וטרינריה או תחום הנושק לרפואה, ולצורך כך היא מתחילה בימים אלו ללמוד למבחן הפסיכומטרי.

    ולסיום, באמת משהו קטן ואחרון על שי, כי אין סוף למקוריות שבה ולמה שהיא מייצרת: תמונת שומר המסך שלה היא לא אחרת מאשר... גזעים שונים של פרות...  ואל תשאלו למה. לא ניתן להסביר. פשוט ככה. אולי שילוב של אהבתה לבעלי חיים, למשק חי, לחקלאות, למקוריות שבה. מה שבטוח, משעממת היא לא...

    מאחלים לשי שתגשים את תוכניותיה, שתמשיך לחייך, לאהוב, להפוך קש לזהב, לחבק ולהיות מחובקת. אנחנו כבר מחבקים אותה בחזרה.

     

    עבור לתוכן העמוד